דף ניטור צריך לעבוד ללא התחברות לפרוקסי. הכלל הברור הוא http_access allow status_site. כשממקמים אותו לפני האימות, הוא עלול להעניק את החריגה גם ללקוחות שמעולם לא התכוונת לשרת.

עבור Squid 6 או 7, שמור את תנאי החריגה יחד. לאחר הגנות הניהול, הפורטים הלא בטוחים, CONNECT והשירותים המקומיים הקיימים, החלק הרלוונטי יכול להיראות כך:

acl office_clients src 192.0.2.0/24
acl status_site dstdomain status.example.net
acl signed_in proxy_auth REQUIRED

http_access allow office_clients status_site
http_access allow office_clients signed_in
http_access deny all

הרשת ושם המארח הם מצייני מקום. האימות עדיין זקוק לתצורת העוזר הקיימת שלו. זהו חלק החריגה של מדיניות גישה, לא תצורת פרוקסי מלאה.

השורה הראשונה מתירה ללקוחות הנבחרים את היעד הזה בלי להעריך את ACL ההתחברות. השורה הבאה מתירה ללקוחות האלה מקומות אחרים רק לאחר אימות. הרשאות רחבות מוקדמות או נתיבים חלופיים מאוחרים יכולים לשנות את התוצאה, לכן קרא את המדיניות המלאה והמסודרת, כולל קבצים כלולים.

אל תעביר את החריגה מעל הגנות פורט היעד רק כדי להימנע מבקשה. אתר מורשה בפורט לא מכוון הוא עדיין מסלול אחר. החלט גם אם המארח המדויק או תת-הדומיינים שלו צריכים להתאים במקום להוסיף סיומת רחבה שלא לצורך.

חריגת שם מארח מכסה את היעד המתאים, לא כל תלות שנטענת על ידי הדף שלו. הפניות ומשאבי צד שלישי יכולים לפגוש כדין את דרישת ההתחברות הרגילה.

עבור HTTP רגיל, פרוקסי יכול להשתמש במידע URL מדויק יותר היכן שמתאים. בקשת HTTPS CONNECT רגילה אינה חושפת את נתיב הדף, ולכן לא ניתן להסיק כלל של 'דף אחד בלבד' מחריגת מנהרה לכל המארח.

מאמרים קשורים