העבר ל-ssh2 את ה-socket שנפתח דרך SOCKS

ssh2 מקבל זרם שכבר מחובר דרך האפשרות sock. תנו ל-socksv5 לבסס את המסלול לשרת ה-SSH, ואז העבירו את הזרם הזה ל-SSH:

const socks = require('socksv5');
const { Client } = require('ssh2');

const connection = socks.connect({
  host: sshConfig.host,
  port: sshConfig.port || 22,
  proxyHost: 'proxy.example',
  proxyPort: 1080,
  localDNS: false,
  auths: [socks.auth.None()],
}, socket => {
  const ssh = new Client();
  ssh.on('error', error => console.error(error.message));
  ssh.on('ready', () => {
    ssh.sftp((error, sftp) => {
      if (error) {
        console.error(error.message);
        ssh.end();
        return;
      }
      sftp.readdir('.', (error, entries) => {
        if (error) console.error(error.message);
        else console.log(entries);
        ssh.end();
      });
    });
  });
  ssh.connect({ ...sshConfig, sock: socket });
});
connection.on('error', error => console.error(error.message));

sshConfig הוא תצורת ה-SSH הקיימת של היישום, כולל החשבון, המפתח ומדיניות hostVerifier. מארח ויציאת SOCKS מזהים את המתווך; sshConfig.host ו-port מזהים את שירות ה-SSH הסופי.

הדוגמה משתמשת בנקודת קצה של SOCKS ללא אימות. עבור שרת SSH שנגיש מהאינטרנט הציבורי, רשימת ה-proxy של SOCKS5 יכולה לספק מועמדים; כל אחד מהם עדיין צריך להתיר את יעד ה-SSH ואת היציאה. לשיטת שם המשתמש/סיסמה שלו, השתמשו ב-socks.auth.UserPassword(proxyUser, proxyPassword) בתוך auths. אישורים אלה אינם מחליפים את חשבון ה-SSH.

localDNS false מעביר את שם המארח של היעד לשרת ה-SOCKS, תוך שימוש בפתרון היעד בצד ה-proxy. בלי הבחירה המפורשת הזו, ברירת המחדל המתועדת של socksv5 מנסה פתרון מקומי.

ה-callback של SOCKS רץ לאחר המשא ומתן. המתינו לאירוע ready של ssh2 לפני בקשת SFTP. אלה שלבים מוצלחים נפרדים; לא חיבור TCP ל-proxy ולא תשובת SOCKS מוכיחים שאימות ה-SSH או תת-המערכת SFTP הצליחו.