השארו את הגדרות ה-proxy של ASMX מחוץ ל-Reference.cs שנוצר

עבור לקוח ASMX המבוסס על HttpWebClientProtocol של .NET Framework, הגדירו את Proxy הציבורי לפני פעולת הרשת הראשונה:

var service = new ReportsService();
service.Proxy = new WebProxy("http://proxy.example:8080")
{
    Credentials = proxyAccount
};

ReportsService הוא המחלקה שנוצרה ו-proxyAccount מגיע מהפריסה. אישורי שירות SOAP נפרדים. אין צורך לחזור על ההקצאה הזו בתוך כל פעולה שנוצרה.

אם השינוי נוגע לאפשרות בקשה בסיסית או לאינסטרומנטציה, השתמשו ב-GetWebRequest(Uri) הניתן לדריסה של הבסיס הישן. שמרו הצהרה חלקית תואמת בקובץ מהודר נפרד כאשר המחלקה שנוצרה היא חלקית; אחרת לקוח נגזר מתאים יכול לספק את הדריסה. קראו למימוש הבסיס ושמרו על בניית בקשה רגילה.

מיקום זה שורד עדכון של הפניית האינטרנט: יצירה מחדש יכולה להחליף עריכות ידניות ב-Reference.cs, בעוד שהרחבות המתוחזקות בנפרד נשארות ניתנות לשחזור.

שנו רק את התנהגות הבקשה הנדרשת באמת. העתקת פתרון KeepAlive עלולה להשפיע על שימוש חוזר בחיבורים ואימות התלוי במצב החיבור.

זהו המודל של ASMX/.NET Framework. ל-WCF ולמחסניות SOAP אחרות יש ממשקי תעבורה משלהם. בחרו את הגדרת הלקוח הנתמכת לפני הצגת הרחבה מותאמת אישית.