עם הדור Azure Core של NetworkManagementClient, ספקו את מפת הפרוקסי בעת הבנייה:

from azure.mgmt.network import NetworkManagementClient

network = NetworkManagementClient(
    credential,
    subscription_id,
    proxies={
        'http': 'http://proxy.example:8080',
        'https': 'http://proxy.example:8080',
    },
)

שמרו על credential ו-subscription_id הקיימים של היישום. המפתח https בוחר יעדי ניהול ב-HTTPS; הערך שלו http:// מתאר את המאזין המתווך. השאירו את נקודת הקצה של הניהול כשירות Azure האמיתי. כתובת מרשימת פרוקסי HTTP שייכת לערכי מפת הפרוקסי כאשר בוחרים מסלול HTTP ציבורי.

בחרו את מקור התצורה

ה-SDK תומך גם ב-HTTP_PROXY וב-HTTPS_PROXY בסביבת התהליך. החילו אותם על השירות, על ליבת המחברת או על עובד ה-CI שמשתמש בלקוח. האפשרות המתועדת use_env_settings קובעת אם משתמשים בהגדרות סביבה רלוונטיות.

אל תערבבו את תבנית הבנייה הזו עם דוגמאות ישנות של client.config.proxies.add: אלו שייכות לדור msrest.

אתרו את הבקשה שנכשלה

המפה הזו שולטת בצינור הניהול. אם הכשל מתרחש בעת השגת אסימון, בדקו את תצורת הרשת הנתמכת של אובייקט האישור; הוא יכול להעביר את הבקשה דרך התעבורה שלו לפני שנשלח קריאת ניהול.

מאמרים קשורים